השיר הלאומי של ישראל

התקווה

"התקווה" הוא שירה הלאומי של מדינת ישראל. הוא נכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר (1839-1909), משורר ומתרגם יהודי-פולני, והולחן על ידי סמואל כהן (1870-1940), מלחין ופסנתרן רומני. השיר אומץ רשמית כשיר הלאומי של מדינת ישראל ב-10 בנובמבר 1948, מיד לאחר הקמת המדינה.

מילות השיר

התקווה, בת אלפי שנות ערגון,
עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה בת שנות אלפיים,
להיות עם חופשי בארצנו.

מדור לדור, עברה באין מפריע,
על פני מכורותינו,
בקרב שנות אלפיים,
הצטרפה לקול דופק לבנו.

עוד שואף העם,
לחיות חיי חרות בעמנו,
על אדמת ציון וירושלים.

משמעות השיר

השיר מבטא את כמיהתו ארוכת השנים של העם היהודי למולדת ולעצמאות, כמו גם את התקווה והאמונה שלו בעתיד טוב יותר. המילים "בת אלפי שנות ערגון" מתייחסות לגלות הארוכה שבה חיו היהודים מחוץ למולדתם. "התקווה בת שנות אלפיים" מציינת את התקווה המתמשכת של העם לשוב לארץ ישראל ולהקים בה מדינה עצמאית.

המשפט "עוד שואף העם, לחיות חיי חרות בעמנו" מדגיש את הרצון החזק של העם היהודי לחופש ולעצמאות. המילים "על אדמת ציון וירושלים" מסמלות את הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל.

היסטוריה

השיר "התקווה" נכתב במקור ב-1878 כיצירה פטריוטית על אהבתו של אימבר לרומניה. מאוחר יותר, הוא תורגם לעברית על ידי זכריה שפירא (1830-1913), והמילים שונו כדי להתאים לאספירציות לאומיות של העם היהודי.

השיר אומץ לראשונה כשיר הלאומי של התנועה הציונית ב-1897, ובהמשך הפך להמנון הרשמי של מדינת ישראל. הוא בוצע לראשונה בכנסת ב-9 במרץ 1949, לרגל עצמאות המדינה.

שימוש נוכחי

"התקווה" מבוצע באירועים רשמיים רבים בישראל, כגון טקסים צבאיים, אירועי ספורט ואירועים לאומיים. הוא גם מושר בבתי ספר ובאירועים של הקהילה היהודית ברחבי העולם.

השיר הפך לסמל של מדינת ישראל ותקווה העתיד של העם היהודי. מילותיו ולחנו ממשיכים להדהד בלבבותיהם של היהודים בישראל ובתפוצות.